<h1>סמ"ג עשין סימן מ"א</h1>
<h2>דף לט.</h2>
וקיימא לן כרבא דאמר (פסחים ק"כ א') מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת [ה]פסח שנאמר (במדבר ט' י"א) על מצות ומרורים יאכלוהו. תנן בפרק כל שעה (ל"ט א') אילו ירקות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין, פירוש קרישפלינ"ש בלע"ז ובלשון ערבי הנדובי ובלשון ספרד שדל"ש, ובתמכא, פירוש מרויי"א בלע"ז, ובחרחבינא, הוא הנקרא אצוא דדיקלא (שם), וצריך [לפרש שהוא] (שיהא) מין זרעים כדאיתא התם בגמרא מה מצה מיני זרעים אף מרור מיני זרעים (ע"פ תד"ה אצוותא), ובמרור, פירוש צירפוליי"ו בלעז, ויוצאין בקלח שלהן ואפילו יבש אבל בעלין יוצאין דווקא לחין אבל לא יבשין כדמסיק בגמרא (שם ל"ט ב'). ומדקדק רבינו יעקב דווקא בקלח אבל אין יוצאין בשורש המרור. ואם כבשן בחומץ או בשלן או שלקן יותר מדאי אין יוצאין בהם (שם ל"ט א' ורש"י). כל חמשה מיני ירק אלו נקראין מרור אם אכל [מ]אחד מהן או מחמשתן כזית יצא (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ז הי"ג וע"ש).
<h2>דף צט:</h2>
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו [הוא] יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם [וגומר] ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"ו ע"ש). לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אדם ואדם בין אנשים בין נשים חייבים לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין אין פוחתין מהן, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מהן רביעית (שם ה"ז) בין חדש בין ישן בין חי בין מזוג כדתניא בתוספתא (פסחים פ"י ה"א). ויין אדום מצוה מן המובחר כדתניא בירושלמי דשקלים (פ"ג ה"ב). ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה [הסיבה], ובן אצל אביו והשמש צריכין הסיבה אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות, והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אינה הסיבה, ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות הללו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך (רמב"ם שם ה"ח) ומרור אינו צריך הסיבה (פסחים ק"ח א'). כוס ראשון אומר עליו קידוש היום, כוס שני קורא עליו ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, ובין הכוסות האילו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי לא ישתה (רמב"ם שם ה"י) כדמפרש בירושלמי (פסחים דף ע"א א') מפני שיין של אחר המזון משכר. החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים (רמב"ם שם הי"א) ועל כן צריך שיהא עב, ושיהא בו קיהוי מעט זכר לתפוח (פסחים קט"ז א') שנאמר (שיר השירים ח' ה') תחת התפוח עוררתיך.
<h2>דף קיד.</h2>
ומביאין לפניו בקערה עם הירקות שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ואומר רבינא אפילו עצם ובישולו בחשבון שני תבשילין.
<h2>דף קיד:</h2>
אחר הקידוש נוטל ידיו לאכול ירקות שטבולו במשקה לפני המאכל כדי שיתמהו הנערים ויאמרו מה נשתנה שאין דרך לטבול בירקות קודם אכילת לחם. ורבותינו שבצרפת אין נוהגין לעשות טיבול זה הראשון בחרוסת כי אינו נזכר במשנה עד טיבול שני (רשב"ם קי"ד א' ד"ה מטבל) וטובלין בחומץ או ביין. ומברך בורא פרי האדמה. וצריך ליתן טעם למה אינו מברך על המרור בורא פרי האדמה כי איך יפטר בברכה ראשונה הלא אומר שם (קט"ו ב') אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני מאי טעמא כיון דבעי למימר אגדתא והלילא מסיח דעתיה, ויש לחלק כי אף על פי שנחשב היסח הדעת לעניין הנטילה לעניין לחזור ולברך על המאכל לא יחשב הפסק והיסח הדעת כמו שאמרו במסכת יומא (ל' א') דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ואינו מחוייב לחזור ולברך ברכת המוציא. ועוד טעם אחר שמאחר שאמרה התורה על מצות ומרורים יאכלוהו נחשב המרור שאחר אכילת מצה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם (ברכות מ"א ב' תד"ה אי הכי).
<h2>דף קטז.</h2>
בוצע העליונה היא הראשונה ומניח חציה בין שתי השלימות וחציה תחת המפה לאפיקומן לאוכלה באחרונה להיות טעם מצה בפיו ואומר הא לחמא עד בני חורין ומוזג הכוסות ואומר ההגדה עד גאל ישראל ומברך ושותה כוס שני ונוטל ידיו לאכול. [ו]גרסינן בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ט ב') הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב (דברים ט"ז ג'), משמע שבוצע [גם] מן הפרוסה שכן דרכו של עני בפרוסה וגם מן השלימה בוצע משום דחביב עדיף וגם לחם משנה צריך [כמו כן] כמו בכל הימים טובים (פסחים קט"ז א' תד"ה מה). והא לך לשון מורי רבינו יהודה (תוספות ריה"ח ברכות שם) ובפסח היה רגיל רבי להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד ומברך תחילה המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד אחר כך ואין זה מצות חבילות חבילות כיון שברכת מצה אינה אלא לשם מצוה אם אומר עליהם המוציא מידי דהוה אכוס של קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין (פסחים ק"ב ב') ואמרינן נמי בערבי פסחים (קט"ו א') דמי שאין לו שאר ירקות מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל [מרור] בלא ברכה ולא חשבינן ליה מצות חבילות חבילות, ולא דמו לכוס של קידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו (שם ק"ב ב'), ופעמים שאין רבי רוצה לשנות המנהג ומברך על השלימה המוציא ובוצע ואין מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן, והרב רבי מנחם מיונ"י היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ובשלימה לא היה נוגע כלל שאינה אלא משום לחם משנה עד כאן לשון מורי. אחר כך נוטל החזרת וטובלה בחרוסת ולא ישהנו בתוכו פן יתבטל טעם המרור ומברך עליה על אכילת מרור, ומן המצה [ה]שלימה שנשארה יעשה הכריכה עם המרור בלא ברכה (שם קט"ו א'—ב'), ואוכלין סעודתן.
מצות עשה מן התורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו מצות זכור את יום השבת, ומניין שבליל חמשה עשר [ראוי לספר] שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וגומר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"א). וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה וכו' עד שישיב להם ויאמר כך וכך אירע לנו, ולפי דעתו של בן אביו מלמדו (ע"פ רמב"ם שם הל' ג' ב' ע"ש). ואם אין לו בן אשתו שואלתו, אם אין לו אשה שואלים זה לזה מה נשתנה הלילה הזה (רמב"ם שם ה"ג). וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרין וטועין אחרי ההבל ועובדין עבודה זרה ומסיים בדת האמת שקרבנו הקב"ה [לו] והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחדו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ולנו (ע"פ ה"ד שם ע"ש). כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על ש[ו]ם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח [הוא לה'] וגו' מרור על ש[ו]ם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על ש[ו]ם שנגאלו ודברים אלו כולם נקראים הגדה (רמב"ם שם ה"ה) לבן.
<h2>דף קטז:</h2>
בירושלמי דפ"ק דברכות (דף י' ב') אומר ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך ואינה פותחת [בברוך] ומקשה והרי גאולה, פירוש ברכת אשר גאלנו שאנו אומרים בליל פסח שפותחת בברוך אע"פ שסמוכה לברכת הלל, שסובר שיש לברך על קריאת הלל בליל פסח, ומתרץ שאינה חשובה סמוכה משום [ד]ר' יוחנן דאמר אם שמע הלל בבית הכנסת יצא, ומקשה עוד והרי סופה, פירוש שמתחיל שפוך וגומר הלל וחותם ואינו פותח אף על פי שאינה סמוכה שהרי הפסיק הסעודה א"ל שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר, פירוש שתי פעמים מברך על קריאת הלל אחת לשעבר לפני הסעודה ואחת להבא לאחר [ה]סעודה, ואינו מברך לגמור מפני הפסקת [ה]סעודה וכן אמרו בשם רב צמח גאון ובסדר רב עמרם, ומקשה [ו]עוד הרי הבדלה שכולן פותחות בברוך אף על פי שסמוכות הן ומתרץ שאינן חשובות סמוכות דרבי מפזרן וחוזרן וכוללן, ומורי רבינו יהודה כתב כי הירושלמי לא דבר כי אם במקום שאין מפסיקין בהלל כגון אדם שעושה הסדר בבית אחר, ומכל מקום מברך שתי פעמים מפני הפסקת שפוך לכך יש לברך עליו, אבל אנו שמפסיקין אותו בסעודה ולפי הכוסות אין לברך עליו (ברכות י"ד א' תד"ה ימים ע"ש) וכן עמא דבר.
אמר רבא מצה צריך להגביה מרור צריך להגביה בשר אין צריך להגביה מפני שנראה כמקדיש ונמצא כאוכל קדשים בחוץ.
<h2>דף קיז:</h2>
אחר כך מוזגין כוס שלישי לברכת המזון וכוס רביעי להלל. ופירש רבינו שלמה ורבינו יוסף טוב עלם (תד"ה רביעי) שאם הוא חולה או איסטניס וצריך לשתות מוזג כוס חמישי ואומר עליו הלל הגדול. ואומר נשמת עד חי העולמים, ורבינו חיים כהן אבי אמי לא היה חותם בסוף הלל [בברכה] (קי"ח א' ותד"ה רבי) כי די בחתימה של ישתבח ושתי חתימות בעניין אחד למה. גרסינן בפרק ערבי פסחים גבי כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, אמר ליה רבינא לרב אשי שמע מיניה ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבע כוסות תקנו חכמים בכל אחד ואחד תעשה בו מצוה. כתב רבינו יצחק בר רבי שמואל בתשובה אחת שהוא ורבינו יעקב לא היו מברכין על הגפן בליל פסח עד אחר כוס רביעי. ולאחר טיבול ראשון אינו מברך בורא נפשות רבות לבסוף.
<h2>דף קיט:</h2>
ובזמן המקדש מיד אחר המרור אוכל מבשר חגיגה ומברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת הזבח ואחר כך אוכל מגופו של פסח ומברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת פסח (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ח ה"ז). ובזמן הזה במקום הפסח אוכל באחרונה המצה (עי' רמב"ם שם הל' ט') הבצועה שתחת המפה, ואין אומרים אחריה אפיקו מיני מתיקה לקינוח סעודה פן יפסוק טעם מצה מפיו כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אחר המצה.
<h2>דף קכ.</h2>
וקיימא לן כרבא דאמר (פסחים ק"כ א') מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת [ה]פסח שנאמר (במדבר ט' י"א) על מצות ומרורים יאכלוהו. תנן בפרק כל שעה (ל"ט א') אילו ירקות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין, פירוש קרישפלינ"ש בלע"ז ובלשון ערבי הנדובי ובלשון ספרד שדל"ש, ובתמכא, פירוש מרויי"א בלע"ז, ובחרחבינא, הוא הנקרא אצוא דדיקלא (שם), וצריך [לפרש שהוא] (שיהא) מין זרעים כדאיתא התם בגמרא מה מצה מיני זרעים אף מרור מיני זרעים (ע"פ תד"ה אצוותא), ובמרור, פירוש צירפוליי"ו בלעז, ויוצאין בקלח שלהן ואפילו יבש אבל בעלין יוצאין דווקא לחין אבל לא יבשין כדמסיק בגמרא (שם ל"ט ב'). ומדקדק רבינו יעקב דווקא בקלח אבל אין יוצאין בשורש המרור. ואם כבשן בחומץ או בשלן או שלקן יותר מדאי אין יוצאין בהם (שם ל"ט א' ורש"י). כל חמשה מיני ירק אלו נקראין מרור אם אכל [מ]אחד מהן או מחמשתן כזית יצא (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ז הי"ג וע"ש).
